התקופה שבין ט באב – צום לזכר חורבן בית המקדש – לבין ט"ו באב – חג האהבה, העירה בי זכרונות מהתקופה שהייתי יזם ומנכ"ל מתחיל של חברת סטארטאפ.
מניה דיפרסיה - מעברים מהירים מאופוריה לקושי
זכרונות על מעברים חדים וחוסר ההפרדה בין אופוריה והצלחה למפגשים מהירים ובלתי צפויים עם מציאות קשה וכואבת.
היינו חברה קטנה והצלחנו לקבוע ביקור של בכירים מחברת ענק אירופאית שהתעניינה בטכנולוגיה שהיתה לנו (על הנייר). בנסיון להרשים אותם, שכרנו עשרה סטודנטים שישבו עם המחשבים שלהם במסדרונות החברה (וישימו על השולחנות תמונות משפחתיות) בכדי שהחברה תראה יותר גדולה. באותו זמן היינו ממוקמים בבניין ששימש עד אז כמתפרה (ועל כן הוצע בשכר דירה שפוי). את שלוליות הבוץ (תודה לעריית פתח תקווה) בכניסה לבניין ריצפנו באבנים משתלבות בכדי שהאורחים לא ירגישו שהגיעו למשרדי עולם שלישי (האזור הפך מאז למרכז היטק שוקק).
החזקנו ביד הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי
הביקור עבר בהצלחה מרשימה. הסתבר שהמוצר שהתחלנו לפתח היה בדיוק מה שהאורחים חיפשו, והשתלב גם עם המוצרים שהיו להם וגם עם האסטרטגיה העסקית של הארגון. ארבעה שבועות אח"כ החזקנו ביד הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי שהוא החלום של כל חברה בשלב הזה – לשמחתנו, לשמחת המשקיעים, וכמובן כזריקת מרץ לעובדים.
התפוצצות הבועה הפכה את ההסכם הזה לשווה כמו פיסת טישו
מיד אח"כ הנסדאק צנח, מה שיקרא בדיעבד "התפוצצות הבועה". אותה חברה אירופאית הודיעה על פיטורים של 20,000 עובדים. למותר לציין שהחשק שלהם להשקיע בשיתוף פעולה עם סטארטאפ מזרח תיכוני נגוז. לא היה קושי לזהות את האכזבה בקרב המשקיעים והעובדים. גם השותפים שלי שהיו הרוח החיה מאחורי המשא ומתן הטכני עברו לדכאון. לי לא היתה את הפריבילגיה להכנס לדכאון או להתאכזב.
הייתי חייב לשדר 'עסקים כרגיל'
הייתי חייב לשדר עסקים כרגיל ומיסכתי את מה שאולי הרגשתי וחשבתי באמת, ואפילו שידרתי אופטימיות – למרות שידעתי שלא רק שהחמצנו הזדמנות עסקית – אלא שגם השינוי בשוק ההון פרושו שהכסף שגייסנו יצטרך להספיק ליותר זמן. נראה לי שאז הדביקו לי העובדים את הכינוי "הקמצן".
המשקיעים שרק לפני כן ביקרו את ההחלטה שלי לשכור משרדים המתאימים רק ל50 איש ולא ל200 כמו שדחקו בי לעשות, שינו כיוון בין לילה והתקוממו על הבזבוז שבשטח כה גדול וניסו לשכנע אותי לעבור למשרדים קטנים עוד יותר.
אתה מוצא עצמך נזרק מהתמקדות ב"time to market" למצב השרדות
ברגע קצר אתה מוצא עצמך נזרק בלי הכנה מפוקוס על צמיחה מהירה – כשהפרמטר היחיד הוא time to market – למצב של הישרדות. השותפים שלי לא הסתירו את הדאגה והאכזבה שלהם. המשקיעים שרגע לפני דחקו בחברה להוציא יותר כסף בכדי להשיג תוצאות מיד ראו את החלומות שלהם מתרחקים – והתיישבו על הגדר לחכות עד יעבור זעם.
מ-24 טעמים של גלידה ל-"מה יהיה" ו-"לכמה זמן מספיק הכסף"
העובדים שעד לפני רגע היו באים בשאלות כמו "למה אין כאן שרותי כביסה" (השקול ל24 טעמי גלידה, ופינוקין מופרזים אחרים) >עברו לשאלות עקרוניות יותר כמו "מה יהיה" ו-"לכמה זמן מספיק הכסף" – בעודם רואים חברים שלהם בחברות אחרות מפוטרים. למזלי הייתי בתעשייה בגלים הקודמים. אמנם לא בתפקיד מנכ"ל, ולכן הנפילה של השוק ופיטורי עובדים בתעשייה לא היו זרים לי, אך עדיין יש כאן את התחושה של סינדרלה כשהיא מבחינה פתאום שהשעון מראה חמש דקות אחרי חצות, ומה שהיה עד רגע לפני סוס אציל הוא כעת עכברוש שמנמן.
הזדהות ואמפטיה למנכ"לים שצריכים לעבור את המשבר הנוכחי
בראותי את המשבר הנוכחי, אני חש הזדהות ואמפתיה לאותם מנכ"לים שצריכים לעבור את המשבר. לרובם זהו המשבר הראשון אחרי שנים ארוכות ללא משבר אמיתי. קל ומדליק הרבה יותר לנהל עובדים בצמיחה, כשהתחרות היא על פינוקים ואין מגבלה תקציבית.
מ-"אנחנו משפחה" לפיטורי עובדים
כמנכ"ל אין דבר קשה יותר מפיטורים. גם כשפיטרתי אנשים שהיו ראויים לזה – הדרתי שינה מעיני – לא כל שכן כאשר אתה נאלץ להפרד מעובדים מצויינים אחרי שתקופה ארוכה מכרת לכולם את הנרטיב של "כולנו משפחה". לא באמת משנה כמה ההנהלה שלך טובה, והאם 'זכית' ויש לך משקיעים שהם גם בני אדם, אתה לבד בדבר הזה. אי אפשר באמת לחלוק את האחריות ואי אפשר אפילו לפתוח את ההתלבטויות לשיחה כי הן נתפשות כחולשה.
אני צריך להודות ליו"ר של החברה על שהיה שם איתי
מי שעזר לי בתקופות אלו היה יושב הראש של החברה – בן אדם, קר רוח, חריף ומנוסה – שהיה שם גם בכדי לשמוע, גם לכוון וגם בכדי לעזור. זו הזדמנות נוספת לומר לו תודה. אז אל תחפשו פתרונות קסם.
רצים מרתון בספרינטים
זו תזכורת לזה שאתם רצים מרתון (אבל בספרינטים). ולא משנה אם אתם מפליגים בסירת מרוץ או נושאת מטוסים – את כולם מאתגר לנהוג כשהים סוער. אבל אנחנו ברכבת הרים, וכפי שיש צניחות יש גם עליות.
אתם צריכים למצוא מישהו שיתמוך בכם
שתוכלו להיות פתוחים איתו ולחשוב איתו בקול רם על כל האתגרים שלכם – מקצועיים ואישיים. מישהו מנוסה, חף מאינטרסים. במקרים נדירים זה יכול להיות שותף או שותפה, חברה טובה, בן או בת זוג או יועץ חיצוני. אתם צריכים לנהל את עצמכם כמשאב שצריך לשמור עליו ולתת לעצמכם מה שהייתם נותנים לכל אחד מהמנהלים שלכם אם היה במצוקה דומה.
ואם נחזור לפתיחה – אז צום קל וחג אהבה שמח.