חודשיים בתפקיד החדש, והוא שוב אוכל אוכל קר תוך כדי פגישת עבודה
לא יאומן, בסך הכל עברו חודשיים בתפקיד החדש, והוא שוב אוכל אוכל קר תוך כדי פגישת עבודה. מה שהבטיח לעצמו שלא יקרה שוב אחרי מה שאמר לו הרופא במיון.
זו לא הפעם הראשונה שלו וגם לא השניה כמנהל פיתוח. אבל כנראה שלא משנה כמה אתה מנוסה, וכמה בדיקות ופגישות עם אנשים עשית לפני שלקחת את התפקיד – בסוף המציאות הרבה יותר גרועה.
אם לקח על עצמו תפקיד – יעשה את זה הכי טוב שאפשר
כבר אחרי שבוע כשראה את הרשימה האינסופית של התקלות הפתוחות, ישב בפגישות שהציגו את ההתחיבויות החדשות ל-PoC אצל לקוחות והיה עד לחילופי דברים בטונים גבוהים בין מנהלים שלו לבין אנשי השיווק, היתה תחושת הבטן שלו – לעזוב. אבל כמובן שהוא לא עשה את זה. הוא לא מתנהג כמו ילד – ואם לקח על עצמו תפקיד – יעשה את זה הכי טוב שאפשר. והרי הביאו אותו בשביל לשפר, לתקן ולהצמיח את הפיתוח. אבל למה לעזאזל זה תמיד כל כך קשה?
לא היו לו 100 ימים של חסד, בספק אם אפילו 100 שעות
להתמקד בשוטף ובכיבוי שריפות 120% מזמנו
התכנון שלו היה להניח לגוף הפיתוח להמשיך עם השוטף מכוח האינרציה ולהתמקד בחזון ובבניה נכונה יותר של הפיתוח לטווח הארוך. אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. מרבית מנהלי הקבוצות בפיתוח התגלו כראשי צוותים שקודמו כשעדיין לא היו בשלים, את היחיד שנראה לו לעניין, לא הצליח לשכנע להשאר לאחר ששזה התאכזב משהביאו מישהו חיצוני לתפקיד אליו הציג את מועמדותו. די מהר הבין שעליו להתמקד בשוטף ובכיבוי שריפות 120% מזמנו, ואולי באחוזים שנותרו לנסות לשפר תהליכים, לחנוך חלק מהמנהלים שלו ואולי למצוא יועצ/ת ארגונית שתסייע בזה.
בלי כלים לטפל בדור ה-X, Y או Z
נדמה היה שהפינוק של העובדים רק מתעצם. אם פעם היה רגיל שיהיה לו "אתגר ניהולי" אחד בקבוצה, הרי שעם השנים התופעה הלכה והתרחבה. הוא גם נאלץ לטפל בעצמו באתגרים כאלו שחוו מנהלי המשנה שלו מבלי כלים לטפל בדור ה-X, Y או Z (הוא כבר מזמן לא הבדיל בין כל האותיות) כשהתחרות על כל אחד מהם הופכת מקשה לבלתי נסבלת. בסופי השבוע מצא את עצמו מהרהר שוב במהות התפקיד שלו. האם יעודו הוא רק להיות כבאי שנזעק בכל רגע לכבות את השריפה היותר קולנית תחת הסד שקובעת ההנהלה – לעשות יותר, באיכות יותר טובה, יותר מהר, ויותר בזול.
הוא צריך לעבור תהליך עם עצמו כדי להוציא את המקסימום מעצמו ומהתפקיד
שום דבר מזה לא היה חדש ואפילו לא מפתיע, אלא שהוא מצא עצמו נגרר לאותם מקומות שהיה בהם בעבר. הוא ראה את זה אצל עשרות אנשים שראיין לאורך השנים – בסוף אנשים חוזרים על אותו דפוס שוב שוב, וגם הוא כזה. ברור שלעזוב למקום אחר לא ישנה כלום. הוא צריך לעבור תהליך עם עצמו כדי להוציא את המקסימום מעצמו ומהתפקיד – להבין מה עוצר אותו ומה ממשאב אותו.
הוא הבין שבעצם הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות
האסימון נפל לו לפני שבוע דווקא במפגש חברתי עם חברים ותיקים. אחד מהם, מנהל פיתוח בעצמו, סיפר על הקשיים איתם הוא מתמודד. הם ישבו ודיברו שעות, והוא מצא את עצמו רואה בבהירות מה אותו חבר צריך לעשות, וראה איך השיחה הזו עזרה לחבר לארגן את המחשבות ולהתמלא אנרגיה ורעיונות קונקרטים לשבוע הקרוב – שבו יהפוך ממגיב למוביל.
מישהו לחשוב איתו בקול רם שגם יכול להוריד ממנו חלק מהעומס
הוא הבין שבעצם הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות אבל מה שחסר לו זה בעצם שני דברים – מישהו שדובר את אותה שפה ובא מאותו עולם לחשוב איתו בקול רם, ועוד שעות ביום – או מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקח משימות סגורות כגון הקמת פעילות off shore, מנטורינג של מנהלים, עזרה בגיוסים דיסקרטיים ופשוט יוריד ממנו חלק מהעומס.